לא נפסיק לשיר

 

מקהלת בית הילדים של בית אלעזרקי הנה מקור לגאווה גדולה לכל בית הילדים.

המקהלה הוקמה ב-2003, לאחר שיהודה כהן, מנהל בית הילדים, פנה ללינה סטרילצוב – אז מנצחת מקהלת נשים בנתניה וללילי ווסרשטיין – מנהלת המקהלה ופסנתרנית. שתי הנשים שמחו מאוד על ההצעה לקחת חלק בתכנית מוזיקלית חשובה, מלמדת ומעשירה עבור ילדי בית אלעזרקי.

 

לילי ווסרשטיין, בוגרת אקדמיה למוזיקה בנגינת פסנתר, מורה לפסנתר מזה 25 שנה ומנהלנית קונסרבטוריון כפר יונה – הנה פסנתרנית מקהלת בית הילדים מאז הוקמה המקהלה.

בראיון עמה, מספרת לילי על הדרך הארוכה אותה עברה המקהלה, איך הכל התחיל ואיפה הם היום.

 

 

ההתחלה, כמו כל ההתחלות, היתה קשה. לינה ולילי התחילו עם מספר לא גדול של ילדים. לקבוצת ילדים זו לא היה רקע מוזיקלי והיה צורך להרגיל משמעת בעת החזרות, לארגן ולגבש את הילדים, להרגילם לעבוד יחדיו, בקבוצה ובהרמוניה. "היה צורך להסביר להם שכאן לא מדובר בחוג לשירה בציבור, אלא במקהלה אומנותית ומאורגנת, בלימוד פיתוח קול. הופתענו לגלות שהילדים מאוד מוכשרים מוזיקלית, בעלי קולות יפים וחוש קצב. לינה ואני מאוד התחברנו למקום ולילדים. הרגשנו שאנחנו עושות משהו חשוב",אומרת לילי.

 

המקהלה בתחילת דרכה מנתה 15 ילדים. כיום המקהלה גדלה והתפתחה עד כדי כך, שנוצר צורך לחלק אותה לשתי קבוצות: קבוצת צעירים, לכיתות ד'-ו', המונה 12 ילדים, וקבוצת בוגרים, לכיתות ז'-י"ב, המונה אף היא 12 ילדים.

בכל שבוע, נפגשים ילדי המקהלה לחזרה הקבועה. זהו הזמן שלהם. כאן ניתנת להם הבמה, האפשרות לבטא את עצמם בשירה יחד עם חבריהם. אהבת הילדים למקהלה, ההשקעה וההתמדה שלהם ושל מוריהם בחזרות לאורך הזמן, הניבו פירות רבים. עם השנים, הפכה מקהלת בית הילדים למקהלה מקצועית וברפרטואר שלה ניתן למצוא הופעות מכובדות עם טובי האמנים בארץ: דוד ד'אור, רונית גבאי, אחינועם ניני ועוד. פעמיים הופיעה המקהלה עם הזמר דודו פישר. בנוסף הופיעה המקהלה באירועים שונים של בנק מזרחי-טפחות, המועצה לילד החוסה ובבית השגריר האמריקאי.

 

בתחילת כל שנה יש התרגשות מאוד גדולה בקרב הילדים. המקהלה, אשר עקב הישגיה הרבים והשתתפותה באירועים "נוצצים" צברה עם השנים פופולריות רבה בקרב הילדים, עורכת את מבחני הקבלה השנתיים בשלב זה. באודישנים, מספרת לילי, בודקים את תחום הקול של הילד/ה, את האינטונציה ואת חוש הקצב. הילדים מאוד נרגשים ומצפים לעבור את המבחנים ולהצטרף למקהלה. 

 

 

"החזרות", מספרת לילי, "הן סיפור מהנה. אנו מתחילים בתרגילי חימום ופיתוח קול. בהתחלה תרגילים אלה מצחיקים את הילדים והם מרגישים שהם חלק מאיזו אופרה... מהר מאוד הם מבינים את העניין, ואף מזכירים לנו, למורים שלהם – אם שכחנו לחזור איתם על תרגיל מסויים! 

לאחר מכן אנו עושים חזרות על שירים. אם יש מופע מתוכנן, אנו נתאמן על השירים לאותו המופע. כאשר אנו עושים חזרה על שיר, אנו מתחלקים לקבוצות ובהן כל ילד וילדה עובדים על הקול והתפקיד שלהם. לאחר מכן אנו מתחברים ושרים את השיר יחד, בליווי פסנתר. השלב הסופי הוא הוספת פלייבק, למרות שכמעט תמיד אנו מופיעים הופעה חיה ולא מוקלטת. עם הזמן, הילדים לומדים להכיר אותנו המורים, ומרגישים חופשי ונוח להתבדח עמנו ולצחוק למשל, על ביטויים שמסתבר שאנו חוזרים עליהם... ההווי הוא מאוד משפחתי ופתוח. לפעמים אנו נוסעים לאולפן הקלטות וזוהי חוויה נהדרת עבור הילדים. הם לוקחים חלק בהפקת והקלטת שיר, ויש להם שירים מוקלטים שהם עצמם שרו, יחד! עבורם מדובר בחוויה מרגשת ומגבשת, והם מאוד גאים בעצמם."

 

מה לדעתך תורמת המקהלה לחבריה?

 

"קודם כל חינוך מוזיקלי. פיתוח מודעות לקול ולצליל, רפרטואר איכותי, הכרת שירה ישראלית. ההופעות השונות מזמנות את הילדים למקומות שאחרת לא היו מגיעים אליהם. ילדים אלה רואים דברים אחרים, שונים. הם מופיעים ברחבי הארץ ועיניהם נפתחות לעולם הגדול. זה מגבש אותם. להיות חלק ממקהלה מלמד אותם להתרכז, להיות בעלי משמעת עצמית ולעבוד עבודת צוות. מחקרים מוכיחים, אגב, שילדים העוסקים במוזיקה הם תלמידים טובים יותר." 

 

כשאת מסתכלת אחורה על הדרך הארוכה אותה עברה המקהלה, מה את מרגישה?

 

" כאשר יהודה פנה אלינו עם ההצעה להקים מקהלה בבית הילדים, בהחלט חשבתי שיש מקום לזה. הבנתי את החשיבות ואת ההזדמנות שנפלה בחלקי ושמחתי להיות חלק ממנה. אך היה לי יותר קשה ממה שציפיתי. היה צורך להשקיע רבות בנושא המשמעת שלא היה מובן מאליו. זמן רב הושקע בגיבוש הקבוצה, בהנחלת מתן כבוד הדדי במוזיקה קבוצתית, בהקשבה, בסבלנות. 

היו גם עליות ומורדות. בשנה שעברה עזבה אותנו לינה ועברה לקנדה. נוצר משבר שהיה לא קל. לינה הייתה עמנו מההתחלה והילדים נקשרו אליה מאוד. במקומה הצטרף אלינו כמנהל המקהלה אורי אמיר, ולאחר תקופת הסתגלות נוצר קשר מיוחד גם בינו ובין הילדים. 

 

היום, במבט לאחור, אני יכולה לאמר שלא האמנתי שהם יגיעו לאן שהגיעו... ילדים אלה מרגשים אותי בכל פעם מחדש כאשר הם שרים, ולא פעם אני נשארת עם דמעות בעיניים. עם השנים מאוד נקשרתי לילדים. הרבה מעבר למוזיקה ולמקהלה, אנחנו משפחה. במידה מסויימת, אנחנו גידלנו אותם... קבוצת הבוגרים של המקהלה כיום, הם האפרוחים של אז... לראות אותם כיום שרים שירה אומנותית, מפיקים צליל, בעלי ניסיון ובטחון – כל אלה גורמים לנו להרגיש, עד כמה גדולה גאוותנו בהם."

 

היום, במבט לאחור, אני יכולה לאמר שלא האמנתי שהם יגיעו לאן שהגיעו... ילדים אלה מרגשים אותי בכל פעם מחדש כאשר הם שרים, ולא פעם אני נשארת עם דמעות בעיניים. עם השנים מאוד נקשרתי לילדים. הרבה מעבר למוזיקה ולמקהלה, אנחנו משפחה. במידה מסויימת, אנחנו גידלנו אותם... קבוצת הבוגרים של המקהלה כיום, הם האפרוחים של אז... לראות אותם כיום שרים שירה אומנותית, מפיקים צליל, בעלי ניסיון ובטחון – כל אלה גורמים לנו להרגיש, עד כמה גדולה גאוותנו בהם."