זוכרים את טליה
טליה אהרוני ז"ל, אשת חינוך מזה שנים רבות, ניהלה את פנימיית היום של בית אלעזרקי במשך ארבעת השנים האחרונות.
לפני חודש נפטרה טליה בטרם עת ממחלת הסרטן. בחרנו להציג כאן מספר קטעים שנאמרו לזכרה, במלוא חודש ימים לפטירתה. מילים אלו נכתבו על ידי מבוגרים וילדים, מדריכים וילדי פנימיית היום אשר זכו להכיר את טליה ולהנות מאישיותה המיוחדת במינה.
אמר רבי קרליבך:
"כל מה שילד צריך הוא אדם אחד שיאמין בו"
כזו הייתה טליה: מאמינה ביכולת לשנות, חיובית, חייכנית ומלאת מרץ בכל רגע נתון, לבבית ואוהבת. אשת חסד אמיתית. אנו נעשה את כל המאמצים על מנת להמשיך את מורשתה ולהיות שם בשביל הילדים, לספק להם חום, אהבה ותמיכה ללא לאות, פעם אחר פעם, יום אחר יום, כמו שעשתה היא בעצמה במשך שנים, באהבה גדולה.
יהי זכרה ברוך.
דבריה של אפרת, רכזת בבית הילדים:
חודש עבר מאז אותה הודעה מרה וקשה, והכאב לא מרפה הוא רק חודר עמוק יותר ללב.
חודש מאז שנפרדנו, לא נפרדנו ממך- ויום יום אנחנו מגיעים לכאן לעבודה ובכל רגע נראה שהנה תכנסי בדלת, ובקולך הרם וצחוקך המתגלגל תמשיכי לפעול, לעשות, לתכנן, לתת לכולנו משימות, ולהמשיך קדימה עם תוכניותיך וחלומותיך.
לפני 4 שנים הגעת אלינו לפנימיית היום - נמרצת, אנרגטית, מלאת שמחת חיים, וחדורת מוטיבציה לשינויים. הגעת לפנימיית היום בתקופה בה נדרשו שדרוגים רבים, ומהר מאוד הפכת את פנימיית היום לשלך, בדמותך ובצלמך. עם צוות שמרגיש כמשפחה ועם הורים וילדים שבזכותך הרגישו שפנימיית היום היא בית עבורם. הפכת את המקום לבית מאושר, בית שמח - בית שלעולם הצחוק שלך ימשיך להישמע מהדהד מהקירות.
תמיד התפעלתי איך התהליכים נעשו לא בצעקות ולא במשמעת נוקשה, אלא רק בדרך של אהבה. אהבה לכל אחד מהצוות, לכל ילד, להורים, לעובדים. נגעת בכל אחד ואחת, וכולנו, כל אחד הרגיש הכי מיוחד, כל אחד הרגיש הכי חשוב בשבילך, הכי נאהב על ידך. ידעת להקשיב לדעה של כל אחד בתשומת לב מלאה, ועם הרבה כבוד למי שהוא,באשר הוא. ועם זאת, היה לך האומץ לומר לכל אחד בדיוק מה שאת חושבת בצורה הכי ישרה וישירה. באחת הישיבות שאלתי אותך מאיפה האומץ לומר לאחת האמהות דברים כ"כ קשים ואת ענית בשיא הטבעיות "כל אחד צריך לדעת מה הכוחות שלו ומה הדברים הפחות טובים" ו"לא באנו לשחק פה משחקים, אם אנחנו רוצים שדברים ישתנו צריך לשים אותם על השולחן". כזו היית: אמיתית, כנה, בלי משחקים, ועם הרב אומץ ללכת עם אמונותיך עד הסוף.
ובתוך זמן העבודה היומיומי- בלטה אצלך היכולת לדאוג לכולם. תמיד מצאת זמן לשמוע כל אחד, להקשיב במלא תשומת הלב,להתעניין מה קורה בחיים הפרטיים, ולתת את עצותייך שהיו כ"כ אנושיות, ומלאות אכפתיות. גם בתקופה האחרונה, בתקופת הטיפולים חזרת ואמרת "אני בסדר! לי אל תדאגו!" ומתוך הטיפולים מצאת זמן לשלוח הודעות ולהיות מעורבת עד הרגע האחרון בכל מה שקורה. בשבוע האחרון עוד ענית לטלפונים של ההורים מהפנימייה וכשניסיתי להגיד לך שתרפי התשובה שלך הייתה "הם צריכים אותי"
כולנו צריכים אותך, ובכל רגע ורגע חסרונך מורגש.
טליה,
תודה לך שלימדת אותנו מהי שמחת חיים אמיתית.
תודה לך שהראית לנו איך בתוך מרוץ החיים אפשר למצוא זמן לאהבת הזולת.
תודה שלמדנו ממך מהי ישרות אמיתית.
תודה לך בורא עולם שזכינו להכיר מקרוב נשמה גדולה כל-כך.
ילדים כותבים לטליה...
שמי יהונתן, אני בן עשר וחצי ונמצא בפנימית יום 3 שנים.
כשהגעתי לפנימייה הראשונה שקיבלה את פני בחיבוק גדול הייתה המנהלת טליה
ומאז כל יום כשהייתי חוזר מבית הספר עברתי דרך החדר של טליה שהיה תמיד פתוח, ורק אחרי שאמרתי שלום יכולתי להמשיך לקבוצה.
אהבתי שהיא עזרה לי בשיעורי הבית ולפעמים אפילו גילתה לי תשובה או שתיים.
בחודש האחרון, כל יום שאני מגיע אני בודק אולי טליה המנהלת מחכה לי שוב בחדרה.
היא מאוד חסרה לי אך אני יודע שבזכותה. בזכות מה שלמדתי ממנה משהו בי הפך להיות קצת יותר טוב.
שמי חן פאר.
תלמידת כיתה ז'
נכון, פנימיית היום מיועדת לילדים עד כיתה ו' אבל בזכות טליה שהייתי כל כך חשובה לה ודיברה עם כל מי שצריך נשארתי פה שנה נוספת.
בשבילי טליה לא הייתה מנהלת. היא הייתה הרבה יותר מזה-
בתקופת משברים שעברתי, יכולתי לפנות אליה ובכל שעה לדבר איתה מלב אל לב על כל מה שמציק
היא הייתה המחבקת, האוהבת, הפסיכולוגית והיועצת- היא הייתה הכל.
מאז אין יום שאני לא חושבת עליה.
דבריו של יהודה כהן, מנהל בית הילדים:
למשפחה של טליה, לחברים של טליה, לאוהבים של טליה,
ביום שבו אנו מציינים 30 לזכרה של טליה, לא די לומר שהיא אחת הנשים היקרות והמיוחדות שהכרתי, שהכרנו... צריך להסביר גם למה אנחנו אומרים זאת - מה עשה את טליה למה שהייתה? במה היא הייתה מיוחדת ומופלאה? ומדוע היא חסרה לנו באופן כל כך מוחשי ומשמעותי?
כמי שפגש אותה כמעט בכל יום בארבע השנים האחרונות, אנסה להסביר זאת.
זו אולי לא נחמה גדולה, אבל אני בכל זאת נאחז במחשבה שבשנות חייה האחרונות, טליה זכתה בעוד בית אוהב והקימה עוד משפחה חמה. זה קרה מאותו רגע בו היא התחברה בכל נימי נפשה לבית הילדים ע"ש אלעזרקי.
הכול התחיל לפני כארבע שנים, כשפרסמנו מודעה בעיתון במהלך חיפושינו אחר מנהלת לפנימיית היום. אני זוכר איך טליה נכנסה לבית ואיך הרגישה בו בבית מהרגע הראשון. זוכר איך הצחוק שלה הדהד בחדר כשהסתבר שהיא גרה בפינת הרחוב שלנו, ולמרות זאת הכירה אותנו דווקא דרך העיתון.
מהו בעצם הבית הזה שהיה בית שני לטליה בשנים האחרונות ומדוע היא כל כך התחברה אליו? בית אלעזרקי הוא בית חם ומקדם לילדים בסיכון. הוא מיוחד... כמעט כמו טליה! חיים בו למעלה מ-200 ילדים מקסימים, חלקם יתומים, חלקם ילדים למשפחות שאינן מתפקדות בכלל או מתפקדות חלקית בלבד. בבית הזה, עם צוות מקצועי, רב תחומי ומסור מאין כמותו, שזכינו להכניס לשורותיו גם את טליה, אנחנו מספקים לילדים את כל צרכיהם, החל מהמיטה הרכה, הבגד המצוחצח והארוחה החמה, ועד לסיוע לימודי וטיפולים רגשיים. אנחנו פועלים לשבירת מעגל המצוקה של הילדים באמצעות שלושה מערכים ראשיים: מערך ההדרכה שאחראי על חינוך והקניית חיים יציבים ובטוחים, המערך הטיפולי שמספק תרפיות חדשניות, והמערך הלימודי שמבטיח את הצלחת הילדים בבית הספר, בחברה, בעתיד.
בין המסגרות השונות של הבית, שכוללות בית בוגרים, בית בוגרות, בית לגיל הרך וקלט חירום, ישנה גם פנימיית היום, שטליה ניהלה בשנים האחרונות. מדובר במסגרת שמטפלת בילד ובמשפחתו במהלך 3 שנים, במטרה להבריא את התא המשפחתי ולהכניס את חיי הילד למסלול תקין בבית תומך משלו.
טליה הגיעה אלינו ואת הקליק המיידי בינה לבינינו שמעו בכל הבית. כאשת חינוך משובחת היא קלטה מיד את המודל של בית הילדים. אני לא מכיר הרבה אנשים שמצליחים להבין את העניין בצורה כל כך מהירה וברורה.
זה קרה בעיקר בגלל שתפיסת העולם של טליה, שמבוססת על חינוך ולימוד ועל תוצאות בשטח, שמתעניינת יותר בתכלית ופחות בתהליך, תאמה לחלוטין את תפיסת העולם של בית הילדים כולו, שנותן במה רחבה לעשייה החינוכית והלימודית, ושההצלחות שלו ניתנות למדידה. התכליתיות הזו אגב, לא סתרה אף פעם את העובדה שטליה הייתה מלאת רגש ורגישות כלפי כל ילד.
במה הייתה טליה כל כך מיוחדת? בשורה התחתונה – ביכולת שלה להשפיע ולחולל שינוי משמעותי. זה בא לידי ביטוי היטב בבית שלנו. הייתה פנימיית היום לפני טליה, ויש את פנימיית היום אחרי טליה – ואלה שני דברים שונים.
כשטליה הגיעה אלינו, המסגרת הייתה מעורפלת, לא מעוצבת, ללא דרך, ללא קו מוביל. כמו אומן, כמו אדריכל שמעצב חלל ענק ויוצר יש מאין, כך גם טליה עיצבה את פנימיית היום על פי תפיסתה. מגע ידה הורגש בכל מקום, בסדר ובארגון המדהימים, ביכולות הניהול הנדירות, ביכולת ההכלה האינסופית שלה, בהפיכת הפנימייה למשפחה. אפשר לומר שהפנימייה הזאת היא תמונת ראי של טליה, דמותה משתקפת בה בכל פינה, בכל ילד וילדה, בכל פעילות והווי.
חלומה הגדול היה שפנימיית היום לא תסיים את תפקידה עבור כל ילד בתום 3 שנים. היא שאפה למסגרת שתמשיך לפעול גם לאחר שהילד ירגיש בטוח בביתו, ושתפקידה יסתיים רק כשהילדים יהפכו לבוגרים ועצמאיים ששברו את מעגל המצוקה.
הייתה לי הזכות לשבת מול טליה כמנהל שלה, ומצד שני להיות גם תלמיד שלה. למדתי ממנה המון בכל מה שקשור לסדר, ארגון ומשנה סדורה. תמיד נהניתי מיכולת הקליטה וההבנה שלה. מעולם לא נדרשתי ליותר מכמה מילים כדי להעביר לה מסר. בכל פעם שהייתי מגלה במחשב שקבעו לי פגישה של שעה עם טליה, היה לי ברור שהפגישה הזו תימשך בערך 50 שניות – אחרי שני משפטים הכול היה ברור ומובן, שנינו ידענו בדיוק מה הכיוון ומה עלינו לעשות, והמשכנו לדבר על הא ודא.
הכרתי את טליה ברמה האישית, הכרתי אותה ברמה המקצועית, ובבית שלנו, בית אלעזרקי, היא חסרה בכל הרמות. חור ענק נפער באינטימיות ובמשפחתיות של הפנימייה. לאחרונה, באחד הימים, החלטתי להתיישב בחדר של טליה כדי לתת לילדים תחושת ביטחון שמישהו מאייש את חדר המנהלת.
להפתעתי, בכל רגע נכנס ילד אחר. זה פתח ארון לקחת ניירות, זה פתח מגירה לקחת מספריים. כי ככה זה היה אצל טליה, גם באמצע ישיבה עם אנשים, הילדים יכלו להיכנס חופשי, לשאול שאלה, לקחת חפץ כלשהו. אלו היו הייחוד והגאוניות שלה כמנהלת של מערכת כל כך רגישה. וזה חסר כבר עכשיו וזה יחסר עוד בעתיד.
אז ברור שלא נוכל להעתיק אותה ובוודאי שלא נוכל להיות בדיוק כמוה, אבל מה שכן נוכל – זה למלא את הצו הברור שהיא השאירה, ללכת בָּשביל שהיא התוותה, להמשיך לבנות על הבסיס שהיא הקימה. מה שטליה הוכיחה זה שאפשר לעשות דברים גדולים אם מאוד רוצים, זה לא חלום שתלוש מהמציאות, ולא משהו שרק אדם אחד יכול לעשות. זו יצירה ענקית של תהליך מתמשך, שכולנו צריכים ויכולים לקחת בו חלק.
ועדיין, טליה היא אובדן ענק לבית הילדים שלנו. היא הצליחה לחבר אלינו את המשפחה שלה, המצומצמת והמורחבת. היא הצליחה לחבר כל אחד לעולם שלה ושל הילדים. לא לשווא הצוות שואל מדי יום מאז שהיא איננה: מה יהיה על המשפחתיות בפנימייה? טליה הייתה אלופה במשפחתיות. אז מי כמונו יכול להבין את האובדן הגדול של משפחתה, את החור הענק שנפער בביתה שלה מאז שהיא איננה...
בבית אלעזרקי היא יֶשנה והיא תהיה תמיד. כל מה שהיא עשתה וביקשה – אנחנו נזכור. כל מה שהיא זרעה, נמשיך להשקות ולקצור. משהו ממנה יישאר בכל שיחה שננהל, בכל טיפול שניתן, בכל הבנה שנגבש, בכל רגע של קושי, בכל חיוך של ילד ובכל הצלחה שתירשם בספר ההיסטוריה של בית אלעזרקי.
טליה האהובה, תודה על כל מה שעשית, ותודה על הדרך שהתווית לנו כדי להמשיך. נלך בדרכך ונמשיך לעשות, היי שקטה.