מסע הנתינה שלנו
משלחת נוער של בית הילדים יצאה למסע מרתק ומיוחד במינו לכפר יתומים ברואנדה, על מנת לתת ולהעניק מעצמם, כפי שהעניקו אחרים להם פעמים כה רבות. המסע לרואנדה היה חוויה מרגשת ומשמעותית אשר תכניה נחקקו היטב בזכרון כל המשתתפים...
שלום לכולם,
שבת...שבוע ברואנדה, בכפר היתומים Agahozo-Shalom, לאחר שבוע עמוס בחוויות ובעשייה חשבתי שאצליח להשלים פערים, בעיקר בתחום השינה והעבודה, במהלך השבת אך תודות לחברי המשלחת היקרים שלי שומרי השבת נכנסנו כולנו, דתיים, חילונים וצמחונים, לאווירת השבת. אתמול בערב קיימנו קבלת שבת כדת וכדין ובזכות ריקי וציפי, אמהות הבית, נהנינו מארוחת שבת שלא היתה מביישת אף אחד, כולל מרק עוף החם (כן, מסתבר שברואנדה הטמפרטורות נמוכות מהרגיל לעונה ובערב אנחנו נהנים מקרירות משמעותית ומורגשת). בין השירים, התפילות ומשחקי הקלפים אפילו זמן לשנת צהריים טובה לא מצאתי.
נחזור אחורה...
לפני שבוע בדיוק יצאנו עם משלחת של בני נוער מבית הילדים להתנדב בכפר יתומים ברואנדה, מרחק שעה נסיעה מעיר הבירה קיגלי. בשדה התעופה, לבושים בחולצות המשלחת "we are one", מודה שהתרגשתי מאוד בעת ששרנו כולנו את התקווה לפני העלייה למטוס. הדרך לכאן ארכה כ- 17 שעות בהן כמעט אף אחד מהילדים לא עצם עין. הילדים, למעט אחת, מעולם לא היו בחו"ל וזו היתה טיסתם הראשונה. ההתרגשות מה Duty Free, העליה למטוס, ההמראה, האוכל על המגשים הקטנים, הנחיתה (מפגש לא נעים ומקפיץ ביותר עם הקרקע באתיופיה), ההמתנה באדיס אבבה, ההמראה והנחיתה בקיגלי וההגעה לכפר השאירו אותנו עייפין אך מרוצים.
הפתיחות, הידידותיות והטבעיות של המפגש בין המשלחת שלנו ובין ניר להב, מנהל הכפר, שמעון סולומון, מנהל ההדרכה והחינוך הבלתי פורמלי בכפר, כל הצוות והילדים היו ניכרים מהרגע הראשון.
ביום הראשון עידו, אחד המתנדבים בכפר ויד ימינו של ווילטון, מנהל ביה"ס, ערך לנו סיור מרתק בכפר, שכלל ביקור בחווה החקלאית שהקים גלבוע, מתנדב ישראלי נוסף שעוד פגשנו בארץ. בחווה הכרנו לראשונה מקרוב את הבננות הירוקות והמתוקות שיוגשו לנו מעתה ועד תום שהותינו פה בארוחות. הבננות הירוקות, למי שלא היה באפריקה, הן בטעם תפוח אדמה/ערמונים. עוד באותו אחה"צ התחלנו לעבוד על שני הפרוייקטים להם נערכה המשלחת עוד בארץ-
פרוייקט האופניים – בחודשים האחרונים החלו לבנות את המבנה שישמש כסככת האופניים אך עדיין נותר להתקין חלונות ולצבוע. החברה עמדו נרגשים בתוך המבנה והחלו לתכנן את הצביעה – קיר הקדשה מילדי בית אלעזרקי לילדי הכפר פה, הרים וגבעות שם כדי להכניס אוירה ולשקף את הנוף המדהים בו אנו נמצאים (רואנדה מכונה ארץ אלף הגבעות) ונכנסו בשמחה לעבודה. בינתיים כל הציוד ומרבית זוגות האופניים שהבאנו כמתנה לכפר תקועים במכס הרואנדי אך אנו תקווה כי אם יש מישהו שיצליח לשבור את הבירוקרטיה האפריקאית זה הישראלים.
פרוייקט איסוף מי הגשמים – הילדים החלו לבנות את בסיס טנקי המים. מדובר לא פחות משיחזור ימי עבדות מצריים. סחבנו יחד עם הילדים אבנים ולבני בוץ בידיים ועל אלונקות מאולתרות מעץ, ערבבו את המלט, מדדנו שהכל ישר ושווה באמצעות חוט עם קשר בסופו ובקיצור, יום ראשון פה וכבר התחברנו לפשטות. אני שיצאתי מהארץ כמעט ללא אוויר לנשימה מרוב משימות ומטלות שכחתי בדקה את כל מטלותיי (וכאן גם הזמן להתנצל על העיכוב בדיווח) והתמקדתי בערבוב שווה ונכון של המלט וספיגת השקט שמסביב. החברה שלנו עבדו, שרו, התחילו לרכוש את השפה מהמקומיים ונהנו מכל רגע.
ביום השני לשהותנו בכפר יצאנו עם ילדי השנה השניה למה שהם מכנים, בעברית רהוטה, "תיקון עולם". ילדי כפר היתומים יוצאים לסייע לקהילה בכפר השכן, רובונה, בבניית בתים, מתן מזון נזקקים, עזרה לקשישים ועוד. זה היה המפגש הראשון והמטלטל שלנו עם אפריקה. בקתות בוץ של חדר אחד, כמה מזרנים על הרצפה, ללא מים זורמים או חשמל וברוב המקרים אמא בלבד המגדלת כמה ילדים (רוב הגברים נרצחו ברצח העם ב- 94' ומסיבה שעדיין לא ברורה לי גם הנשים הצעירות יותר מגדלות את ילדיהן לבד). למרות התנאים הפיזיים הקשים מצאנו אנשים יפים, שמחים, עם אור וחיוך גדול על הפנים. הילדים מדהימים ומתוקים ואתה מוצא את עצמך מתאהב בהם בשניות.
ילדי כפר היתומים לומדים בבית ספר בתוך הכפר, מרחק 15 דקות הליכה, בעליה תלולה, מבתי המגורים. ביום רביעי מנהל ביה"ס הזמין אותנו לביקור. מסתבר שהוא אינו אוהב קבוצות או אורחים אך התרשם כל כך מהעובדה שבני נוער באותם הגילאים של ילדי הכפר, מרקע לא פשוט בעצמם, הגיעו במטרה להתחבר עם ילדיו ולתת מעצמם שחרג מאופיו. את השעה המשותפת שהעברנו בכיתה הקדשנו לנושא הזיכרון. השואה והזיכרון הן שתי נקודות מקבילות בהיסטוריה שלנו ושל העם הרואנדי. במייל נפרד, כדי לא להעמיס, מבטיחה לשתף בביקור שערכנו במוזיאון לזכר רצח העם בקיגלי ובערב המרגש שחווינו לפני יומיים, כאשר פרוספר, אחד המדריכים בכפר, שיתף אותנו בסיפורו האישי בזמן רצח העם.
לפני יומיים אותו פרוספר לקח אותנו לטיול מדהים דרך הכפר רובונה לשדות האורז. חצי יום של טיול עם כפר רואנדי שלם שהולך מאחורינו. אנשי הכפר יכולים להעביר יום שלם בלשאול אותנו מה נשמע בקני-רואנדית, השפה המקומית ולחכות שנענה וחוזר חלילה.
הילדים בכפר היתומים מחולקים למשפחות. כ- 16 חברה בכל משפחה, עם מדריך, אם בית ומתנדב (ישראלי או אמריקאי). בכל ערב יש שעת family time בה כל חבר במשפחה מספר על יומו, מה היה טוב ומה פחות, מועלים נושאים לשיחה והכל בשקט, כמעט בלחישה, באנגלית. החברה במשלחת כבר מריצים אינסוף קטעים על המשפטים שנאמרים בלופ אינסופי לעיתים "my name is morris, and I am also brother in this family. I also had a very good day today", "my name is…school was very good today…". צחוקים בצד, הילדים שלנו למדו מאוד מהר להעריך את השקט בו הדברים מתבצעים כאן, ההקשבה והכבוד ההדדי ולמרות שאנגלית אינה שפתם של המקומיים הם מצליחים לקיים דיונים מעמיקים ורציניים בנושאים חשובים.
כל 3-4 מאתנו צוותנו למשפחה וכבר אחרי היום הראשון וקבלת הפנים החמה מרגישים כחלק בלתי נפרד מהמשפחה ולא יכולים לחכות ל- family time אחרי ארוחת הערב. גם לערבים הבלתי נשכחים עם פלוריד, אם הבית, הדומה שתי טיפות מים לגברת מהפרסומת ליופלה, נקדיש בשאיפה מייל נפרד.
האינטרנט, החשמל או המים אינם עובדים כאן באופן רצוף כך שניסיונותיי לשלוח תמונות לא עלו עד כה בהצלחה רבה. יגיעו בהמשך...
שבת שלום מרואנדה,
ענת
שלום לכולם,
90% מתושבי רואנדה הם נוצרים. חלקם נוצרים השומרים את השבת. כ- 5% מהאוכלוסיה מוסלמים. המצב דומה גם בתוך כפר היתומים ולפי ניר, מנהל הכפר, כולם חיים זה לצד זה בשלום, תוך כיבוד מנהגיהם השונים. האנשים מאוד דתיים ברואנדה ואתמול, יום ראשון, מרבית האנשים בילו בכנסיות. כנסיות מאולתרות במבני בוץ עם קהל ססגוני שרק מחכה לאות לקום, לשיר ולרקוד.
אנחנו פתחנו את היום בטיול לעבר אגם המוגסרה, מרחק שעתיים הליכה דרך הכפר השכן. את האגם ניתן לראות מכל פינה בכפר, אגם יפיפה המצוי בעמק קטן בין גבעות. למרות רמת הזיהום הגבוהה האגם משמש את רוב אנשי הכפר כמקור למי שתייה ולרחצה. כמו בכל יציאה מכפר היתומים לא עברו חמש דקות ושובל הולך וגדל של מקומיים הצטרף לצעדה ואנחנו כמו הישראלים שאנחנו פצחנו מיד בלימוד שירי ילדים ושאר הגיגים בעברית. המצלמות לא הפסיקו לתקתק, מצלמים, מראים לאנשים, צוחקים וחוזר חלילה. חייבת להודות שבאופן אישי תחושת האי נוחות מהתנהגות קולוניאליסטית שכזו חוזרת ועולה אך החיוכים הרבים שלהם ושלנו ובעיקר החתמה על טופס אישור צילום לפני כל קליק (החברה מכבדים וממש מקפידים לשאול לפני שמצלמים) מחזירה אותי לתחושת הכייף הכללית.
הפעם יצאו אתנו לטיול כמה מהילדים מכפר היתומים. השיחות הולכות ומעמיקות ומתברר שלסקרנות, של שני הצדדים, אין סוף. שאלה פשוטה שלי לאחד הילדים לגבי הזמן שהוא נמצא בכפר הובילה לשמיעת סיפורו האישי כילד בן שנתיים, הניצול היחידי ממשפחתו. רק כמה חודשים אחרי שניצל והוסתר מצא אותו שכן שזיהה אותו. ללא אותו שכן עד היום הוא לא היה יודע אפילו את שמו, או את שמות הוריו ואחיו שנרצחו. הבחור המשיך וסיפר שכשהתבגר לקח לעצמו את שם משפחתו ואת השמות שהוריו העניקו לו יעניק ביום אחד לילדיו...וכך תשוקם משפחתו.
את שעות אחה"צ הקדשנו כולנו, כל חברי המשלחת ורבים מילדי המקום והמתנדבים, לסיום העבודות בסככת האופניים. כל השעות שהחברה תרגלו בחנות האופניים השתלמו ו- 25 זוגות אופניים חדשים ונוצצים הורכבו ושופצרו. חלקנו התמקדנו בהמשך צביעת המבנה והעיצוב. לוגו בית הילדים עם הלב והבית מתנוסס בגאווה על דלת הסככה ובפנים, באדיבות שני חברה מקומיים מוכשרים ניתן למצוא את לוגו IFA . היה מדהים לראות איך דקה אחרי שזוג אופניים מורכב הוא כבר נמצא במעלה השביל התלול לעבר ביה"ס ועליו ילד רואנדי מאושר (גם הטובים ביותר שבינינו לא יכולים להתחרות בכושר הסיבולת שלהם). בירידה הסיפור כבר שונה וכבר רשמנו לעצמנו דחוף הדרכה בכל הקשור להעברת הילוכים והפעלת המעצורים...
הסככה יפיפיה ומלאה כל טוב ולחברה שלנו יש בהחלט במה להתגאות!
על מנת לחגוג את העבודה הקשה יצאנו עם הילדים לבר השכונתי ליהנות מקולה קרה (יונתן, אל דאגה, משלחת שלמה אוספת לך פקקים) ומעוד התחככות עם הקהל המקומי.
היום אחה"צ ערכנו טקס בנוכחות כל ילדי הכפר. אושרי שלנו נאם בהתרגשות באנגלית, וסיימנו במירוץ שליחים מאולתר שהשאיר כמה רואנדים בבלבול עד לרגעים אלו, למרות שבאופן מדהים כולם הגיעו לנקודת הסיום.
מחר אנחנו יוצאים לשלושה ימים למחוז גיסני על גבול קונגו, מרחק 4 שעות נסיעה בדרך קופצנית אך יפה כך אומרים. באדיבות סימה ויחיעם וטיול ההכנה המוצלח מלון פרדייז למרגלות האגם שוריין מבעוד מועד, הוזמנו הגיפים שייקחו אותנו לתחילת מסלול הליכה של יום שלם במעלה הר הגעש Bisoke (לא פעיל אז לא לדאוג) והודעה הועברה גם למקומיות המתמחות בהכנת בובות בבית מלאכה קטן ליד השוק.
מיותר לציין שהחברה, וגם אנחנו המבוגרים, מתרגשים ונהנים מכל החוויה. חלוקת דמי הכיס לפני היציאה לשוק או לטיול היא מאורע בפני עצמו. הכסף המקומי נראה כמו כסף מונופול, כל 10,000 פרנק רואנדי שווים לדולר וחצי בערך והילדים מרגישים מיליונרים ליום אחד.
מבטיחים ליהנות ולדווח כשנחזור.
ד"ש חמה (מלווה בבריזה נעימה) מאפריקה,
ענת
שלום לכולם,
אתמול, אחרי נסיעה ארוכה ומטלטלת הגענו ל- Paradise Hotel בעיירת הנופש גיסני. בקתות קש יפיפיות, חוף, אגם ומים צלולים ולהשלמת התמונה...שני איים אבודים מרחק קטן מהחוף.
החברה התלהבו והתמקמו וגם מרבית המבוגרים. לחלקנו לקח מעט זמן להסתגל לעובדה שאת היומיים הקרובים נחלוק גם עם שלל לטאות וחרדונים. חייבת לומר שגם אני תהיתי לרגע כיצד אתמודד אך מהר מאוד הבהרתי לעצמי שאם כבר באפריקה אז צפארי עד הסוף.
אחה"צ הוקדש למנוחה ופינוקים – טיול קצר בסירה מקומית לעבר מעיינות חמים מעבר לאי האבוד שמול המרפסת שלנו, מפגש נוסף ומעניין עם המקומיים בספא המאולתר. הם (כמובן) בעירום מלא ואנחנו משתדלים להתפעל מהשמיים. מאוחר יותר נהנינו מארוחת דגים מפוארת וההפתעה, תודות לציפי שלנו שלמען הכשרות השתלטה על המטבח המקומי והתחברה עם הצוות – מופע ריקוד אפריקאי אוטנטי, כולל החניתות, הכידונים והתלבושת הססגונית אך מינימלית.
4 לפנות בוקר, השכמה, בחוץ חושך מוחלט ואנחנו בדרך לשמורת Bisoke החולשת על שטחן של שלוש מדינות – רואנדה, אוגנדה וקונגו. 3 הרי געש המתנוססים לגובה של למעלה מ- 3500 מטר, נופים מטריפים, גורילות, קופים, באפלו, פילים ומה לא. מהר מאוד הבנו כי המסלול הוא למטיבי לכת אקסטרא – עליה תלולה לפסגת ההר. פרגון גדול לבנים ולאסיה שהגיעו לפסגה וזכו לראות את האגם בלוע הר הגעש ואת הנוף המדהים מלמעלה. לולא המדריך הרואנדי האדיב אך קשוח ועוד 4-5 שעות, גם הבנות (אולי) היו עומדות במשימה.
השיחות עם החברה על רקע הנופים היפים והמציאות המקומית של ילדי הכפר היחפים שרצים לצידנו ומבקשים כסף ומים (אפילו בקבוקים רייקים) לצדנו משקפות תובנות עמוקות ויפות על חייו של כל אחד מאתנו, על היכולת לתת מעצמך לאחר ונשאלות הרבה מאוד שאלות לגבי מצבה של אפריקה ביחס לשאר העולם והיכן היא תהיה בעוד 10 שנים. ללא ספק זו חוויה משנה חיים וכולנו כאן שמחים על ההזדמנות המדהימה שניתנה לנו לצאת למסע זה עם החברה מבית אלעזרקי.
הבטחתי לשתף בסיפור האישי של פרוספר, אחד המדריכים מכפר היתומים...
לפני שבוע בדיוק חווינו ערב עוצמתי ביותר עם פרוספר, שלא חסך בפרטים הקטנים.
7 באפריל, 1994
פרוספר, היום בן 28, היה בן 12 בזמן רצח העם. הוא היה בבית בכפר יחד עם אמו ושמונה מאחיו. אביו עבד מחוץ לעיר והגיע לכפר רק בסופי שבוע. אחיו הבכור היה באוגנדה ובשלב זה כבר התאמן עם צבא המורדים של הטוטסי. למי מכם שאינו בקיא בהיסטוריה של רואנדה...רצח העם ברואנדה נמשך 4 חודשים בלבד. ההסטה של שבט ההוטו(הרוב) נגד שבט הטוטסי (המיעוט שתפס את מרבית עמדות המפתח) החלה כשלושים שנה קודם לכן והאמת העצובה היא שהיה זה מעשה הסטה מכוון של הבלגים ששלטו אז ברואנדה. לפני כן לא היתה משמעות חברתית או אתנית לאבחנה בין השבטים, כולם חיו בשלום זה לצד זה ואף התחתנו זה עם זה.
חזרה לפרוספר..
לילה אחד נכנסו אנשי ההוטו לבית בצעקות ובאיומים. הם הוציאו את המשפחה החוצה והכריחו אותם לעמוד שעות עם ידיים למעלה, כשפניהם אל קיר מבנה השירותים. אחרי 8-9 שעות נשמע שקט יחסי והאם החליטה לבדוק האם התוקפים הלכו. כשנכנסה לבית גילתה כי כל רכושם נבזז ונהרס. לאחר כמה שעות התוקפים חזרו, סיפרו למשפחה כי כבר הרגו את האב, שהיה בדרכו חזרה הביתה ועל רקע מילים אחרונות אלו העמידו את האם והילדים עם הגב, מעל לבור השירותים בחצר והלמו בהם בעורף עם המנצ'טות החדות. כולם נפלו לבור אך פרוספר עדיין היה בחיים. ברגע שהרים את ראשו שוב פגעה בו המנצ'טה, הפעם במצח. בשלב הזה הוא שכב בין גופותיהם של אמו ואחיו ועשה עצמו מת. ההוטו מוטטו את מבנה השירותים על הגופות, הוא שכב בתוך בור השירותים במשך 3 ימים, הריח היה קשה מנשוא והוא שאל את עצמו "מדוע רק אני שרדתי??". עד היום הוא אינו יודע כיצד שרד וכיצד חילץ עצמו מהבור אך ברגע שיצא, כל מה שעבר לו בראש זה הרצון שלו למות. הוא צעד לעבר המחסום שהקימו אנשי ההוטו מתוך ידיעה שברגע שיבחינו בו הם יהרגו אותו. אנשי ההוטו ישנו ולא הבחינו בו...
בשלב הזה פרוספר שכנע את עצמו כי יש סיבה לכך ששרד והחליט לבחור בחיים ולנסות להינצל. הוא הלך לבית של שכן, הוטו, שהיה מיודד עם אמו מהכנסיה. הפציעה שהשאירה המנצ'טה היתה קשה, הוא איבד את ההכרה ושוב עד שהגיע לבית. השכן, שכבר ידע כי כל משפחתו של פרוספר נרצחה, סירב לפתוח לו את הדלת מכיוון שחשב שהוא מתחזה. פרוספר התחנן והשכן פתח את הדלת. השכן ואשתו ניקו והאכילו אותו, ניסו לטפל בפציעותיו אך מהר מאוד האישה עמדה נחרצות על כך שיסלקו אותו מביתם בשל היותו טוטסי. הגבר התנגד לאשתו, אמר שפרוספר הוא מלאך שאלהים שלח אליהם וכי חובה עליהם להגן עליו. האישה סירבה ויצאה מהבית בדרכה להסגיר את הילד. הגבר שידע כי לא יעבור זמן רב עד שיגיעו להרוג את פרוספר אמר לו שעליו לגשת לבית של שכן אחר והבטיח לו כי ילך מאחוריו ורק כשיראה שפותחים לו את הדלת יעזוב את המקום. הוא הבטיח לו שלא יעזוב אותו לבד.
השכן פתח את הדלת והכניס אותו הביתה. הוא קרא לילדיו ובאיומי מנצ'טה אמר להם שאם יחשפו את העובדה שהוא נמצא בביתם הוא יהרוג אותם.
בשלב הזה צבא המורדים כבר החל להגיע לאיזור ואותו שכן, הוטו, חשש כי אם הטוטסי (המורדים) יגיעו לבית ויראו את פרוספר הפצוע הם יחשבו שהוא גרם לכך ויהרגו אותו ואת משפחתו. הא החליט להעביר את פרוספר לידי צבא המורדים מכיוון שידע שידאגו לו. גם הפעם, פרוספר הילד חשש להישאר לבד והגבר הבטיח לו כי יצעד מאחוריו ביער עד שיראה שמצילים אותו.
חייו אמנם ניצלו כמה פעמים אך פרוספר הדהים אותנו בפתיחותו כאשר המשיך לספר ושיתף אותנו בחרדותיו, בסיוטים שתקפו אותו, בחוסר רצונו לחיות ואפילו בניסיונות ההתאבדות שלו. באחת הפעמים הלך לנהר במטרה להטביע את עצמו. לרגע חשב מה אביו היה חושב אם היה יודע שבנו נטל את חייו. באותו הרגע החליט, שוב, לבחור בחיים. הוא מימן את דרכו לאוניברסיטה והשיג תואר בהנדסה חקלאית. עבד בעבודות שונות עד שהגיע לכפר היתומים.
במהלך לימודיו באוניברסיטה התאחד עם אחיו הבכור (אותו אח שהיה בצבא המורדים) ויום אחד הופיע גם אביו. מסתבר שההוטו לא רצחו אותו והאב לא הפסיק לחפש את בני משפחתו.
בטקס הסיום שלו באוניברסיטה פרוספר שאל את אביו אם הוא מתרגש וגאה בו והאב, כמו פולני טוב, ענה – תזמין אותי לחתונה שלך ואז אתרגש באמת.
הדבקות בחיים, המבט לעבר העתיד והסלחנות לבני עמו שהביעו חרטה על המעשה הנורא שבצעו היו ניכרים לאורך כל סיפורו של פרוספר והם מאפיינים גם את הלך הרוח הלאומי ברואנדה.
לאחר השיחה החברה שלנו שאלו את פרוספר כיצד העם שלו יכול היה לסלוח על רצח העם באופן מיידי כמעט להמשיך ולחיות זה לצד זה. הם התרשמו מאוד כשאמר להם שכשאדם מביע חרטה הוא כאדם מרגיש חובה לסלוח לו. הוא סיפר גם על הצעדים שעשתה הממשלה על מנת להביא לדין את האשמים ולהביא לפיוס בעם. גם היום יש עדיין אנשים המרצים תקופות מאסר על פשעיהם.
תוך כדי שאני מתרגמת את סיפורו המזעזע (מודה שחסכתי מכם כמה מהתיאורים) לעברית לטובת שאר חברי הקבוצה, לא עזבה אותי המחשבה שעברו בסך הכל 14 שנה מאז, לפני עומד בחור צעיר, רק בן 28, ולמרות הצלקות הפיזיות שאותן אי אפשר לפספס הוא חזק, סלחן ומלא אופטימיות. בתור ילדים היינו רגילים לשמוע סיפורי שואה מאנשים מבוגרים, דבר שכנראה השרה בנו תחושה שהם מסוגלים להתמודד עם הזוועות. כולם התפעלו מהחוזק הפנימי של פרוספר והעריכו מאוד את העובדה ששיתף אותנו בסיפורו.
מיותר לציין שנשארנו דוממים עוד דקות ארוכות אחרי שפרוספר סיים. המחשבה שאנחנו מוזמנים לערב חגיגי ושמח במשפחתה של פלוריד היתה קשה לכולם. שוב עלתה ההקבלה בין ההיסטוריה של העם שלנו והעם הרואנדי. החברה אמרו שהדבר מזכיר להם את המעבר החד בין יום הזיכרון ויום העצמאות.
עוד שעה נכנסת שבת, הבישולים של מאמא ריקי ומאמא ציפי כבר בעיצומם ובשאיפה עוד מעט יחזרו המים בחדרים ונוכל כולנו להתכונן לקבלת שבת ולערב הפרידה הרשמי מהכפר. אנחנו כאן עד יום שני אבל מחר חונכים כאן אמפיתיאטרון וביום ראשון אנחנו יוצאים לספארי של יום אחד בשמורת אקגרה.
שבת שלום, וסופשבוע נעים מאפריקה,
ענת
שלום לכולם,
את השבוע השני שלנו בכפר היתומים חתמנו בקבלת שבת ובארוחת שבת שכבר הפכו למסורת.
השמועה על מרק העוף והחמין תוצרת בית פרסו כנפיים וכך מצאנו עצמנו מארחים לשבת עוד כ- 15 איש- אן היימן, מקימת הכפר, וילדיה שהגיעו לביקור, ניר, מנהל הכפר ובנו עילם, שמעון, סגן המנהל ובנו אדם וכל המתנדבים הישראלים והאמריקאים. הרגשנו ממש כמו בליל הסדר והאוירה היתה פשוט מדהימה.
עוד ביום ששי הספקנו להתארח בפעם האחרונה ב- village time, המפגש של כל הכפר. המפגש, שוב ללא הגברה או שימוש בחשמל על מנת לכבד את משלחתנו שומרת השבת, הוקדש הפעם לפרידה מאתנו. בשלב מסוים ניר הזמין את כל הילדים שבידיהם מתנה לגשת ולהעניק אותה לאחד מחברי המשלחת. אחד אחד הם צעדו לעברנו וככל הנראה לעין לא החזיקו דבר בידיהם. רגע לפני החיבוק ועדיין שום דבר ביד. המחשבה שעברה לי בראש, ומסתבר שגם לכמה אחרים בקבוצה, היתה – המתנה היא חיבוק. כל כך ראוי, כל כך מתאים לאנשים הרגישים וחסרי המסכות שפגשנו רק לפני שבועיים. דקה מאוחר יותר הסתבר שהמתנה היא צמיד של Agahozo-Shalom אבל השיעור שכולנו למדנו הוא שהחיבוק הוא למעשה המתנה (בפעם אחרת נספר על ניסיונות ההתחמקות של בנינו הצדיקים שומרי הנגיעה).
השבת השניה שלנו בכפר עברה בשלווה וברוגע והרבה משחקי קלפים. במוצ"ש הוזמנו לטקס חנוכת האמפיתיאטרון החדש בכפר. באפריקה אף אחד אינו ממהר והטקס נמשך למעלה מ- 4 שעות!!! בין השירים והריקודים המדהימים של ילדי הכפר הועלו גם קטעים מתוך הצגה שכתב מנהל ביה"ס – עדות אישית למה שהתרחש ברצח העם ב- 1994. היינו מזועזעים. שוב לא חסכו בפרטים או בהמחזה. למרות שמחת החיים הברורה והמבט לעבר העתיד אין ספק כי הרצח והאלימות הרבה שחוו ילדי הכפר שזורים בחייהם יום יום, שעה שעה. נראה כי הדיבור הפתוח על הנושא היא דרכם לעבד ולהתמודד עם כל מה שקרה להם בחייהם הקצרים.
יום ראשון, 5 בבוקר (הפעם צ'יפרו אותנו בעוד שעת שינה) ואנחנו בג'יפים בדרכנו לאקגרה ליום ספארי. כולם בהתרגשות לקראת המפגש עם אפריקה האמיתית – פילים, גירפות, קופים. עם הכניסה לשמורה פגשנו בחבורת קופים גדולה וידידותית אך אנחנו נחושים, באנו לראות את החיות הגדולות...רואנדה היא מדינה קטנה, בגודלה של ישראל, וגם הספארי שלה אינו מהמפוארים ביותר אבל אנחנו ישראלים ומקור ההשוואה היחידי שלנו הוא הספארי ברמת גן, כך שבאמת לא צריך הרבה כדי לרגש אותנו. השעה הבאה היתה יבשה ואפילו המדריך שמאוד התאמץ להלהיב אותנו מעוד חבורה של איילים זכה לשמוע ש"כאלה יש לנו הרבה במדבר בישראל" ולרגע קל נראה שהתייאש. מה שכן, המצב רוח הטוב, השירים וההנאה מהנסיעה בגיפים תוך שכולנו הופכים לכושים מהחול הרב שהתעופף לעברנו לא פסקו לרגע. בסוף קוימו כל ההבטחות, זכינו לראות עדרים של זברות יפיפיות, פילים מרחוק (מאוד) וכמובן ג'ירפות (די מקרוב).
הפרידה מהכפר ובעיקר מהאנשים היתה קשה להם ולנו. בבוקר האחרון שלנו בכפר ערכנו שיחת סיכום וכל אחד התבקש לספר על החוויה המשמעותית ביותר שלו ולומר מה הוא לוקח איתו הביתה מאפריקה ומהכפר. הדברים שהשמיעו הילדים היו מדהימים. ללא ספק כולנו עברנו תהליך, הפנמנו את הטוב שבפשטות ובתמימות, למדנו לכבד חיים שונים ולהעריך מאוד את החיינו שלנו ויצרנו קשרים עם אנשים כביכול שונים אך למעשה מאוד דומים לנו.
יצאנו לדרך במטרה להעצים את החברה הצעירים של בית אלעזרקי, להעניק להם את האפשרות והזכות לעבור מהצד של המקבלים לצד של הנותנים, לחשוף אותם לתרבות שונה ולגרום להם להעריך את כל מה שיש להם בחייהם. המטרה הושגה - על זה אין עוררין.
הדרך הביתה ביום שני האחרון הפכה גם היא להרפתקה בפני עצמה. שעות של המתנה בשדה התעופה, טיסה שהתבטלה ומטוס חלופי שהתקלקל הובילו אותנו לעוד לילה ברואנדה. החברה שמרו על מצב רוח מדהים, לא התלוננו ומעת לעת פרצו בשיר או בריקוד מה שהלהיב את כל הסובבים באולם ההמתנה הקטן והיחיד בשדה התעופה הבינלאומי של רואנדה. כל הנוכחים כבר שמעו על הפרוייקט, על בית אלעזרקי ועל כפר היתומים ונשארו פעורי פה. רגעים של געגוע והרבה מצפון בקרב המבוגרים שבינינו שהשאירו בני זוג וילדים אך מה לעשות...הרגשנו מחויבים למצות את החוויה עד סופה וכך, שבועיים של טירונות בתנאי אפריקה אמיתיים נמחקו כלא היו בבוקר מפנק ומרגיע שבילינו במלון נובוטל בקיגלי. בריכה, טניס, פינג פונג ואפילו מסג'. שיחה אקראית עם כמה אנשי עסקים ישראלית שפגשנו במקום הובילה לטלפון למנהל חברת התעופה על מנת לודא שהערב, לא משנה מה, אנחנו על הטיסה לתל אביב ולגילוי כי הטיסה שלנו הוקדמה בכמה שעות ואף אחד לא הודיע לנו!
12 דקות וכולנו על האוטובוס. אין מצב שמפספסים את הטיסה.
לקח עוד כמה שעות, עצירה לא מתוכננת בקלימנג'רו, טנזניה וביום שלישי בבוקר נחתנו בישראל. דרך אגב, הקלימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה. מתנוסס לגובה של כ- 6000 מטר. המחזה מהמטוס היה מרהיב, יופי עוצמתי של הר שפסגתו מעל העננים. חלקנו כבר מתכננים את המסע הבא...
נפרדנו בנתב"ג אחרי דברי סיכום ושירת התקווה כיאה למשלחת, שאם יורשה לי לומר, חזרה עם הרבה סיבות לגאווה.
תודה ענקית לכל אחד ואחת מהנערים והנערות של בית אלעזרקי על הזכות להכירם מקרוב, לסימה סימון ול- IFA הוגי הרעיון וליהודה שהרים את הכפפה מהדקה הראשונה ולא חשש גם אם הרעיון נראה מעט משוגע.
תודה מכל הלב לריקי, ציפי, יחיעם, ורעות שותפיי לצוות ולמסע על שבועיים וחצי של שיתוף פעולה מושלם שכולו כייף והנאה.
לשלומית שרביט שותפתי לחדר ולניצן רוזנברג שתיעדו וצילמו אך בעיקר התחברו, הקשיבו ואימצו את החברה שלנו לליבם.
שבת שלום וסופשבוע נעים,
ענת